בס"ד
1.
מכירות את זה ששנים אנחנו על אותו מסלול ושנים מתלוננות ופתאום קורה משהו טוב ו... אנחנו מתעוררות! וואו! לא ידענו שיכול להיות דבר כזה! חשבנו שתמיד זה יימשך כך!
זה בדיוק מה שקרה לתושבות העיר והשכונה שבה אני מתגוררת.
פתאום קמנו לבוקר חדש. ומשהו היה שונה. זה נשמע דרמטי, ואולי תהיה מי שתגיד: אה, על זה את עושה עסק? אבל זה לגמרי לא רק זה. זה הרבה-הרבה יותר מזה. כי כאשר אנשים רבים כל-כך נושמים לרווחה, אות הוא כי השינוי משמעותי הרבה יותר מכפי שנראה לעין.
2.
טוב, מתחתי אתכם הרבה יותר מדי, וזה לא בסדר.
הגיע הזמן לספר את הסיפור מהתחלה:
שנים שכצרכני תחבורה ציבורית נאלצנו להתפשר על הקיים.
והקיים היה קווי אוטובוס דחוסים, עמוסים להתפקע שנראו יותר כמו לול תרנגולות עמוס ופחות כמו מכשירים להובלת בני אדם שפויים ממקום למקום.
וזה אחרי שהגיעו האוטובוסים ליעדם.
אבל קודם לכן היה עלינו להמתין.
היינו עומדים בתחנה. הצג הורה על כך שהקו הבא אמור להגיע בעוד חמש דקות. חלפו חמש דקות ונחשו מה? לצערי טעיתם. חשבתם שסופסוף הוא הגיע, האוטובוס, נכון? אז זהו שהוא לא היה מגיע. טוב, אפשר לקבל בהבנה את הטעות שלכם. הרי חשבתם שמדובר במדינה מתוקנת ובחברת אוטובוסים רגילה, שנותנת שירות לאנשים. אבל לא זה היה הסיפור. היינו עומדים ורואים בעיניים כלות איך האוטובוס ההוא נעלם מהמסך, ואיך נעלם הבא אחריו גם כן, אוטובוסים לא אמתיים לתצוגה בלבד...
בסוף היה מגיע אוטובוס אמתי, מדגם שהורכב כשעוד היינו ילדות תמימות שמשחקות בחבל. כאן היה עלינו להתאכזב שוב, כי האוטובוס שהיה עובר על פנינו היה מלא בהחלט בלי יכולת להכניס עוד נעל או כפפה. לעיתים הוא כן הפליג בטעות עם רגל של מישהו, אבל זה כבר סיפור אחר ועצוב יותר מדי. ובטור שלנו אנחנו מנסים עד כמה שניתן לא לתאר טרגדיות.
3.
אז למה הדבר הנורא הזה לא השתנה, אתם שואלים, ובצדק?
אה, זה עניין ישן עוד מימי המנדט הבריטי, כנראה. קוראים לו מונופול.
לא, זה לא המשחק קופסה הזה ששיחקתם כשהייתם ילדים עוד לפני שהמציאו את קטאן.
זה המשחק האמתי של הגדולים. זה אומר שאנשים חזקים מאוד תפסו את השוק. מה זה תפסו? תפסו חזק. לא שחררו. והם היו השחקנים היחידים. כל המשחק היה שלהם. והם לא נתנו לאף אחד ליהנות מהצעצוע הזה.
כי שליטה מלאה היא כוח. וכוח זה כסף. הרבה מאוד כסף. גם מהמדינה וגם מהאזרחים השבויים, המסכנים, אלה שאין להם יכולת או כוח או שניהם להילחם על הזכויות שלהם.
וככה זה נמשך ונמשך והאנשים של המונופול צחקו כל הדרך אל הבנק. עם שטרות אמתיים של בנק ישראל. לא של מונופול. הם, בניגוד לאזרחים האומללים, לא נסעו באוטובוסים המיושנים והדחוסים. מה פתאום? היו להם רכבים נוצצים, מודל 2024, עם וויז ומובילאיי ומזגנים חדישים, מערכת שמע מפנקת ואפילו מקרר קטן. והעם? אה, אין להם רכב - זו בעיה שלהם. שימשיכו לנסוע באוטובוסים. כי אם אין לחם אוכלים עוגות ואם אין אוטובוסים נוסעים בפרארי.
4.
ואז, בוקר אחד, וזה מרגש בדיוק כמו שזה נשמע, הגיע אורח חדש לעיר: אוטובוס חדש!
לא מיהרנו לקבל אותו בצהלולים.
בדקנו אותו בחשדנות. אתה רציני? כלומר, באת לעבוד? לא בשבילך, בשבילנו?
התברר שאכן כן!
הפלא ופלא!
חברת אוטובוסים חדשה הגיעה לשכונה והיא יודעת לעבוד!
ולא רק שהיא יודעת לעבוד, היא יודעת שהיא פה כדי לשרת את האנשים ולא כדי שהם ישרתו אותה.
פתאום התחילו אוטובוסים להגיע בזמן, ואפילו בתדירות נאותה ומשביעה את הדעת. פתאום היה לאנשים משהו שלא היה להם קודם: מושב לשבת עליו כשהם נוסעים.
ואפילו חלון להתבונן בעדו בשעה שנוסעים. ולא היה עליהם להיתלות בעמוד מתנדנד ולנסות לבלום את עצמם מנפילה בכל פעם שהאוטובוס בלם בפראות. והיה מקום אפילו להניח עגלה בנוחות בלי להידחס על עוד שמונה עגלות תינוק דומות.
רגע, בזה לא נגמרו הפלאות: האוטובוסים היו חדישים. נקיים. היו להם צגים גדולים שמראים איפה הם נמצאים בכל רגע נתון ואיפה התחנה הקרובה. הם היו ממוזגים ואפילו נעו על אנרגיה נקייה יותר, כי הם היו חשמליים למחצה.
ונחשו מה?
מסתבר שמפעילי החברה אפילו הרוויחו מהמודל הנורמאלי הזה.
עובדה, הם המשיכו לעבוד ולא ניסו להערים על הציבור בדרך של דחיסת עשרות אנשים לאוטובוס מקרטע אחד. יש כנראה אנשים שמרוויחים את הכסף שלהם ביושר.
5.
לא המצאתי את הסיפור המופלא הזה ולא בדיתי אותו מלבי.
הוא היה ועדיין, ואני עדת ראייה ישירה של הפרשייה המעניינת הזו.
וכל מי שקורא עכשיו את הטור הזה יכול לקחת את מכאן את המסרים שמתאימים לו ולנפשו, יען כי רבים הם.