חזרתי לביתי שבשכונת רמות כשבתוכי מתקרקשות החוויות האחרונות כמו לגו במכונת כביסה של ערב פסח. חייבת לדבר עם מישהו עלי, על האחיות שלי, על העולמות הפנימיים השונים כל כך המתקיימים בתוך כל אחת מאתנו. ולמה אני מרגישה מחויבות גדולה להיות חלק מהדבר הגדול, הענק הזה, שקוראים לו 'הציבור החרדי' ולמה אחיות שלי, כל אחת במינון אחר, מרגישה מחויבת פחות? ולמה לעומתן דווקא הקטנות שלנו, דבורה והדסי, אלו שחותמות את תמונת משפחת באום המפוארת, נראות ומרגישות שייכות יותר מכולנו ביחד?
בֶּנִי לא היה הכתובת במקרה הזה.
קודם כל, כי לפעמים בתוכי, כמה לא נעים, אני מרגישה צורך לשווק לו את המורכבות המשפחתית שלנו בצורה קצת אחרת, פוטוגנית יותר, מהצורה שבה אני רואה אותה. ושנית, כי אין לו רקע והבנה בתחומים האלו. בכל זאת נעמה שלנו, הבכורה, היא רק בת שנתיים וארבעה חודשים.
אבל עם מי מדברים? שיינא ברכטהלט או כל חברה אחרת היא ממש לא הכתובת במקרים האלו. ואיך אני, למען ד', מיישרת קצת את אהובה-ברכה? ומי אמר שזה בכלל התפקיד שלי? ולמה אני לא מספיק ערנית אליה ולא מכניסה אותה אל חיי? פה ושם נותנת לה גיחות קצרות, יוצאת אתה לגלידה, מזמינה לעיתים רחוקות לשבת, אבל יחד עם זה שומרת על הגבולות בקנאות כמעט.
והכי מטריד היה המשפט האחרון שאמרה אהובה-ברכה לפני שירדה עם החבורה הרעשנית שלה מהאוטובוס ונופפה לי לשלום: 'צ'מעי, בהזדמנות אנחנו צ'כות לדבר. גיליתי משהו הזוי על סבא ג'ון, שאמא בחיים לא דיברה אתנו עליו וחשבנו שאולי הוא לא בחיים. ביי, נדבר'.
גרנדפה ג'ון, אבא של אמא, מעולם לא היה נושא לשיחה. זה גם לא העסיק אותי. אפילו גרנדמה ג'ודי הייתה מעט ערטילאית עבורנו - סבתא מפילדלפיה הרחוקה שמפציעה מדי פעם אל חיינו ושוב חוזרת למקום ממנו באה. מצחיק כמה אמריקה הייתה נוכחת בחיינו, הגדרנו את עצמנו - מי יותר ומי פחות - כאמריקאים, על אף שכף רגלנו לא דרכה בארץ 'מכורתנו' מעולם.
כשהגעתי הביתה קרצה לי מתיבת הדואר מעטפה עם הזמנה לחתונה. הפכתי אותה במהירות. לעיתים רחוקות אני מקבלת הזמנות לחתונות, ובהתחשב בכך שנישאתי בין האחרונות בכיתה, גם הזמנות לחתונות של חברות הן מצרך נדיר מאוד בבית שלנו.
משפחת ברקוביץ מגבעת שאול. מכירה אותם. משפחת רבנים מפורסמת. מה להם ולי? משפחת פינקלסטין. אהה. זו רעבעצן פינקלסטין הצדיקה והאהובה שלא שכחה להזמין גם אותי. אותי! הבת של בעלת התשובה שהפכה למעין בת מאומצת שלה עוד מימי הסמינר לבעלות תשובה שבו לימדה אותה אי-אז, לפני שלושים שנה.
הקפצתי את העגלה במעלה המדרגות וידעתי שבחתונה הזו אני חייבת להיות. בחתונות קודמות התחמקתי. אבל חני המקסימה היא הבת הצעירה ביותר ולא תהיה עוד הזדמנות. ואני הרי חייבת לרבנית הכרת טובה על כל מה שעשתה למען אמא ולמעני במשך כל השנים.
נכנסתי הביתה ומיהרתי להדליק את המזגן ולמזוג לי מים קרים מהמקרר. אחר כך התפניתי לבדוק מתי בדיוק החתונה ואיפה. מחר. נס שההזמנה לא הגיעה בעוד יומיים. חה. בכל זאת הייתה אמא דואגת לתזכר אותי. אוף. לא באמת התחשק לי להיות שם. לא אהבתי את המצב הזה שאני מגיעה לחתונה בתור המטופלת, ה'פרויקט' של הרבנית. ידעתי שיש עוד מאות כאלה, אבל לא אהבתי את הסטטוס הזה. זה הרגיש לי קצת מסכן.
'אני חייבת לדבר עם אמא', הבריקה לי המחשבה פתאום. מוזר איך לא חשבתי על זה כאופציה ראשונה. 'חייבת לדבר עם אמא. לבדוק איך היא חושבת לטפל באהובה-ברכה, מה בכלל קורה עם השידוכים של בלומא-טובה, למה היא כזו... כזו... מנותקת מעצמה. כן, זו ההגדרה. האם אעז לשאול אותה על הסיפור של גרנדפה ג'ון? אחרי הכל הוא סבא שלי. מותר לי לדעת מה קרה לו'.
אז מחר תהיה לי נסיעה לארמונות וולף, והבטחתי לשלוסברג מ'פרלינה' שאגיש לה סקיצה ראשונה כבר מחר בצהריים. ועוד חצי שעה בני מגיע ואחר כך צריך לרוץ לקחת את אילה מהמעון. במהירות הכנסתי לתנור קציצות המבורגר של זוגלובק והעמדתי סיר פתיתים.
אחר כך רצתי אל חדר העבודה ובעצימת עיניים כמעט הטענתי את התמונות של בתי המתוקה כשהיא מתלקקת מפרלין חום במילוי קרם חלווה ששלפתי מהמקפיא האישי שלי. כבר סיכמנו על סלוגן. 'הדבר האמתי', יהיה כתוב שם. עכשיו נותר לי למצוא גופנים מתאימים ולהכניס בתחתית את הקופי שכתבה שושי, הקופירייטרית שלי.
שנייה לפני שרצתי חזרה אל המטבח כדי לכבות את האש מתחת לסיר הפתיתים הצצתי ברשימת המיילים. "נחמי", כתבה לי אהובה-ברכה, "נזכרתי שיש מחר חתונה של פינקלסטין. אמא אמרה שחייבים לבוא. איזה כיף! ניפגש פעם שניה תוך יומיים! סי יו!"
אוף. פשוט אוף. אוף אחד ענק!