הזמנתי אלינו את גדליה לשבת. במובנים רבים גדליה וחוי הם העוגן שלנו. האח הגדול והנערץ, זה שעבר את כל המסלול 'על פי הספר'. כנראה שאני זקוקה לזאת יותר מבֶּנִי, אבל ברור לי שגם לבֶּנִי נחמד שיש לו גיס מוצלח שאפשר לשאול אותו 'אז איפה אתם אוחזים' ולדבר אתו על 'וועד' מעניין ששמע.
אז ישבנו סביב השולחן בשבת בבוקר וגדליה מתח את רגליו קדימה ואמר: "חוי אומרת שאסור לנו לבוא לפה. אני יוצא מפה עם שני קילו יותר!"
"כן, נחמי, מה את שמה בטשולנט שלך?" חוי לקחה לעצמה עוד מנה מהקערה המרכזית. "אקמול", צחקתי, ולמראה פניה המבוהלות של חוי, גיסתי האנליטית שלא מבינה בדיחות, מיהרתי להרגיע: "לא... לא... אל תדאגי. פשוט אומרים שטשולנט טעים באמת זה טשולנט שלא יודעים מה יש בו. הרכיב הסודי הוא שעושה את המתכון לטעים יותר. שמעתי על אנשים שמכניסים סוכר חום, בטטה, סילאן אפילו על שזיפים מיובשים שמעתי!"
"ואת הטשולנט הראשון מחוץ לבית את יודעת איפה טעמתי?" גדליה נראה נוסטלגי פתאום.
השתדלתי בינתיים לא להבחין בשימי בן העשר, הבכור של גדליה, שמנסה להבין איך הווילון הוונציאני שלי עובד, ולהתעלם מיענקי שמרים את נעמה התינוקת ועושה לה אבי-יו-יו.
"בבית של רעבעצן פינקלסטין, לא?"
"אה, גם זה נכון", גדליה נזכר ונופף בידו, "אבל לא לזה התכוונתי".
"בבית של הרב ירון סופר!" צהלתי.
"איך ידעת?" גדליה היה מופתע.
"מאוד קשה להיזכר", הייתי מרירה, "אפשר לחשוב כמה פעמים התארחנו. כשכל החברות שלי נסעו לשבת לסבתא - אנחנו היינו בבית. ליל הסדר, פורים, חנוכה, בין הזמנים - תמיד היינו בבית. בבית, בבית ועוד פעם בבית. איך לא אזכור את הפעמים הבודדות שיצאנו?"
"אבל יש גם חרדים מבית שנשארים בבית כי הם אוהבים את הבית", התגונן בני. "כמה כאלו אתה מכיר? 'סבא וסבתא שלנו לא מוותרים לנו'", אנפפתי כשחיקיתי את חברות שלי, "ואל תשכח שגם אתם לא הייתם חרדים ללא חשש שרויה. סליחה, ללא חשש אנשים מרקעים לא חרדיים ברקע. אל תשכח שההורים שלך באים מרקע דתי-לאומי, ככה שגם בשבילכם אירוח רצוף אצל סבא וסבתא לא היה אופציה זמינה במיוחד".
"דווקא כן הלכנו אליהם לשבתות", בני ציין. "כן, אבל לא כמו השכנים שלנו בקריית ספר. אני יודעת איך זה, אין כמו המשפחתיות החרדית. בשום ציבור אחר בארץ ובעצם גם בחו"ל לא נמצאים כל כך הרבה עם סבא וסבתא, דודים ודודות כמו אצלנו החרדים", טענתי.
"וזה היה לך אכפת?" בני בירר. "בטח! את רואה את כל השכנים נוסעים לפורים משפחתי ענק. לליל הסדר ברוב עם. ואתם נשארים שוב פעם לשמור על הבניין".
"אבל הרב ירון סופר לא היה ככה", העיר גדליה ומזג כוס לימונדה עם נענע. "נכון. הרב ירון סופר היה מזן אחר של בעלי תשובה. מאלה ש'הולך להם'. הוא היה ידוע ומפורסם עוד בעולם החילוני. איש כריזמטי שהחזרה בתשובה שלו הייתה מוערכת מאוד בכל הציבורים. אנשים כאלה קל להם. הם עשויים מחומר אחר", ביתרתי לנתחים תפוח אדמה סורר שלא עשה רע לאיש.
"נכון. הרב ירון סופר היה עיתונאי ידוע לפני החזרה בתשובה. הוא אדם מרתק וחביב הקהל. אבל בואי לא נשכח שגם אם היה נולד חרדי, יכול מאוד להיות שהוא היה מרצה מבוקש ואדם שאחרים רוצים בקרבתו. בואי נכיר במציאות הזו: כשחילק הקב"ה את המתנות לאנשים, חילק להם בין השאר חן, תקשורתיות, ו...כן, גם כסף. לכל אחד המינון שלו בהתאם לתפקיד שיהיה לו בעולם. יש גם חרדים מבטן ומלידה שנולדו עם פחות חן ועם יכולת תקשורת לא משובחת. מי שלא קיבל את אלה - כנראה שהם לא נצרכים לו לצורך התפקיד שלו", נאם גדליה בלהט. אולי התפקיד של גדליה הוא להיות משגיח ביום מן הימים. "
קל לדבר", מזווית העין שמתי לב שחוי נראית מוטרדת, ובמהירות הורדתי אוקטבה, "לא לקנא. צריך להיות בדרגה גבוהה מאוד בשביל זה".
"זו עבודת חיים", הסכים אתי בני.
"היינו בכלל בטשולנט של הרב ירון סופר", חוי הזכירה לגדליה.
"כן... הטשולנט..." גדליה חייך חיוך רחב, "זה היה טשולנט מסודר כזה. יקה. הגריסים בפינה אחת והבעבלך בפינה אחרת, התפוחי אדמה שם והקישקע כאן... ועל המגש השטוח זה היה נראה כמו משלוח מנות של ממתקים". "ושאלת את אבא בקול אם משפחת סופר יהודים, כי יש להם טשולנט של גויים!" התמוגגתי. כאלה זיכרונות יכולים להיות, לדעתי, רק לילדי דור שני שכמונו.